יש עתיד מריצה קמפיין על החינוך, אך לא בטוח שזה מיטיב איתה

בתקופה האחרונה מפלגת יש עתיד מסמנת יעד ברור: המאבק על דמותו של חינוך הדור הבא. על ידי הצבת דמויות כמו אבי מעוז כ"איום" המרכזי, המפלגה מנסה למצב את עצמה כמגן האחרון של הליברליות במערכת החינוך. אסטרטגית, המהלך הזה עשוי להועיל, אך בחינה עמוקה יותר מעלה ספק רב אם המרוויחה העיקרית ממנו תהיה דווקא יש עתיד.

אין ספק שחלקים נרחבים בציבור הישראלי אכן נרתעים מהשפעותיו של אבי מעוז. אך האם הציבור שנרתע ממעוז, רואה ביש עתיד את הפתרון החינוכי שלו? כאן טמון כשל שיווקי. יש עתיד נתפסת בציבוריות הישראלית כמפלגת שלטון עניינית, אך לאו דווקא כנושאת דגל החינוך. היא נתפסת לעיתים כחסרת משנה פדגוגית סדורה, ומזוהה יותר עם מאבקי דת ומדינה או יוקר המחיה מאשר עם עיצוב עולם הערכים של הילדים. מעטים הם המצביעים שיגידו: "אני רוצה להפקיד את נפש ילדיי בידי יש עתיד".

הקמפיין הנוכחי אכן יכול לעשות עבודה טובה בחיזוק גוש האופוזיציה ובהחלשת הקואליציה דרך צביעת הממשלה בצבעים קיצוניים. אולם, כאשר יש עתיד מעלה את נושא החינוך לראש סדר היום, היא פותחת דלת למפלגות אחרות באופוזיציה שנתפסות כחינוכיות יותר בעיני קהלים מסוימים. הבוחר הליברלי המודאג עשוי להשתכנע שהחינוך בסכנה, אך בסוף בקלפי הוא עשוי לבחור במפלגה מצתיירת כחינוכית יותר, ולאו דווקא במפלגת יש עתיד.

יתרה מכך, אם יש עתיד תצליח במשימתה ונושא החינוך יהפוך לסוגיה המרכזית בבחירות הבאות, היא עלולה להפסיד קולות בתוך הגוש שלה. במגרש של ערכים וחינוך, יהיה קל יותר למפלגות אחרות באופוזיציה לתקוף אותה. ברגע שהשיח עובר מפוליטיקה וכלכלה לעולמות של פדגוגיה וזהות, יש עתיד מאבדת את היתרון היחסי שלה כאלטרנטיבת שלטון.