הסקרים המוטים עלולים לגרום לאחד הגושים הפוליטיים להפסיד בבחירות

צופה מהצד בפוליטיקה הישראלית עשוי לתהות: איך זה שהגושים תמיד נשארים צמודים כל כך? האם הציבור הישראלי פשוט אינו משנה את דעתו לעולם? התשובה אינה נעוצה בקיפאון של הציבור, אלא בגמישות של הפוליטיקאים. פוליטיקאי הוא יצור שחי על משוב; ברגע שהוא מזהה בסקרים שהבוחרים שלו נוטים מעט ימינה או שמאלה, הוא נוטה יחד איתם כדי לשמר את כוחו. התנועה הזו היא ששומרת על האיזון הדק בין הגושים.

אך מה קורה כאשר המשוב שהפוליטיקאי מקבל הוא שקרי? כאן טמונה הסכנה הגדולה של הסקרים המוטים. אם יוצג לגוש פוליטי מסוים סקר קבוע שבו הוא מנצח בביטחון, בעוד שבמציאות המצב שונה לחלוטין – הסקר הופך למלכודת.

הסקר המוטה גורם לפוליטיקאים "להתבצר בקיצוניות". במקום להקשיב לרחשי הלב האמיתיים של הציבור ולבצע התאמות כדי למשוך קהלים חדשים, הם משתכנעים שהקו הנוכחי שלהם מנצח. הם מפסיקים להתאמץ, מפסיקים להתמרכז, ובסופו של דבר – מובסים ביום הבחירות כשהמציאות טופחת על פניהם.

אנו נמצאים כיום במצב אבסורדי שבו כל גוש בוחר להאמין לסקר שבו הוא מנצח בבירור. השיח הציבורי התרגל להסתכל על "ממוצע הסקרים" ככלי היחיד לניבוי, אבל ישנה אפשרות נוספת: ייתכן שאחד הסקרים פשוט צודק, והשאר טועים לחלוטין.

אם אחד הסקרים ה"קצוותיים" הוא הנכון ולא הממוצע, אנחנו עשויים להתעורר ביום שאחרי הבחירות למציאות שלא הכרנו שנים רבות בישראל: קואליציה גדולה ויציבה של גוש אחד. במצב כזה, הגוש שחי באשליות הסקרים המוטים ימצא את עצמו לא רק באופוזיציה, אלא במצב של התרסקות אסטרטגית שנבעה מחוסר יכולת לקרוא את השטח באמת.

הסקרים המוטים הם לא רק בעיה של "פייק ניוז", הם תקלה אסטרטגית עבור הפוליטיקאים עצמם. מי שמעדיף סקר מחמיא על פני אמת כואבת, מוותר על היכולת שלו להשתנות ולהתאים את עצמו לבוחר. בסופו של יום, הקלפי היא המקום היחיד שבו אין "הטיה דגימתית", ומי שנרדם בשמירה בגלל גרפים ורודים – יתעורר למציאות קרה מאוד.