בסוף החוק היחיד שרלוונטי זה שהעם הוא הריבון

מה אם אני אמנה את עצמי לראש ממשלה או לנשיא בית המשפט העליון? האם תהיה לזה משמעות כלשהי? האם למישהו בכלל יהיה אכפת? התשובה היא כמובן לא. אני יכול להוציא צווים, לחתום על תקנות ולמנות שרים בתוך החדר שלי, אבל המציאות מחוץ לחדר לא תשתנה במילימטר.

הסיבה שמינוי עצמי כזה הוא חסר משמעות אינה טכנית, אלא מהותית: אין לי לגיטימציה. חוק, תפקיד או מוסד שלטוני אינם מחזיקים בכוח מכוח עצמם או מכוח הנייר עליו הם כתובים. כל המשמעות שיש לחוק נובעת מהעובדה שהעם, כקולקטיב, בוחר להעניק לו לגיטימציה ולהכיר בו כסמכות מחייבת.

במשל המינוי העצמי, הסיבה שאף אחד לא יציית לי היא שהעם לא מכיר בי כריבון. באותו אופן, אם מחר בבוקר כל אזרחי המדינה יחליטו שהם מפסיקים להכיר בסמכותו של מוסד מסוים – אותו מוסד יתפוגג ויהפוך לנטול כוח, גם אם בספרי החוקים הוא עדיין יופיע כבעל סמכויות נרחבות.

כאן אנחנו מגיעים לנקודה מעניינת בניתוח הדיון הציבורי. לעיתים קרובות אנחנו שומעים משפטנים או פוליטיקאים טוענים שמשהו מסוים "אינו חוקי במהותו" או "מנוגד לעקרונות היסוד", גם אם אין חוק מפורש שאוסר אותו. מה הם מנסים לעשות? לכאורה, הם מנסים לנרמל את דעתם האישית בתוך התפיסה הרחבה של העם. כשאדם טוען שפעולה היא "לא חוקית במהותה", הוא בעצם מנסה לשכנע את הציבור להסיר את הלגיטימציה מאותה פעולה. הוא רוצה שהעם יכיר בנורמה שלו כחוק מחייב, מתוך הבנה שהכרה כזו היא היא המקור האמיתי לכוח.

בסופו של דבר, המערכת המשפטית והפוליטית היא מבנה שמרחף על גבי ההסכמה החברתית. החוק היחיד שבאמת מחזיק מים בטווח הארוך הוא זה שהעם מקבל עליו כריבון. כל ניסיון לכפות חוק ללא הסכמה רחבה הוא בסך הכל וריאציה מורכבת יותר על המשל שבו אני ממנה את עצמי למלך בתוך החדר הסגור שלי, אם העם יאמין לי שזכותי לעשות זאת אני אהיה המלך, אך מספיקה תפיסה של ילד קטן בשביל להגיד שהמלך הוא עירום.