לתקיפה באיראן יכולה להיות השפעה פסיכולוגית חזקה על העולם כולו

במערכת יחסים רציונלית, החלש אמור להיכנע לחזק כדי לשרוד. אך בעולם המודרני התפתחה אסטרטגיה הפוכה: "בעל הבית השתגע". החלש משדר לצד השני: "לא אכפת לי מהאיומים שלך, אני מוכן להילחם עד טיפת דמי האחרונה ולהחריב הכל". במצב כזה, החזק – שיש לו הרבה יותר מה להפסיד – מעדיף לסגת או להכיל את האירוע כדי לא לשלם את מחיר המלחמה. כך, "החלש הרשע" מצליח לצבור כוח והשפעה מעבר למימדיו האמיתיים.

כשמסתכלים על ישראל, קל להסביר את הנכונות למלחמה – מדובר במלחמה קיומית. כשאין ברירה, נלחמים גם במי שמשתגע. אך המקרה של ארצות הברית שונה בתכלית. ארצות הברית אינה נמצאת בסכנה קיומית מצד איראן, ובכל זאת היא בוחרת לתקוף ולספוג מחירים כלכליים, פוליטיים וצבאיים.

הפעולה האמריקאית אינה רק מהלך צבאי, אלא מסר פסיכולוגי גלובלי. היא מודיעה לכל מי שמתכנן לאמץ את אסטרטגיית הטירוף: "ההשתגעות שלכם לא תרתיע אותנו מלהשמיד אתכם".

כדי להכחיד לגמרי את אסטרטגיית "בעל הבית השתגע", נדרשת עקביות אכזרית. אם בכל פעם ששחקן ינסה לנהוג באי-רציונליות קיצונית, הצד השני יגיב במלחמה עד חורמה ללא קשר למחיר – האסטרטגיה הזו תפסיק להשתלם. ברגע שה"שיגעון" מוביל בהכרח להשמדה ולא לנסיגת היריב, לאף אחד לא יהיה אינטרס לנסות את הצעד הזה.

ההשפעה האמיתית של התקיפה באיראן אינה נמדדת רק במספר הטילים שהושמדו, אלא בשינוי כללי המשחק. העולם לומד מחדש שהחזק מוכן להילחם גם כשהוא לא "חייב", ובכך הוא נוטל מהחלש את הנשק האחרון שלו – האשליה שהטירוף מעניק חסינות.