מהות הפרטיות חלק ראשון - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין

המשפט הידוע "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" נתפס בדרך כלל כהנהגה סגולית או רוחנית, מעין הגנה מפני "עין הרע". אך אם נקלף את הרובד המיסטי, נגלה כאן עיקרון לוגי ופסיכולוגי עמוק: כדי שמשהו יצמח באמת, הוא זקוק למרחב מוגן מהשפעות חיצוניות.

מדוע אדם זקוק לעולם פנימי מוסתר כדי להתפתח? יש לכך כמה סיבות רציונליות:

1. ברגע שפעולה מסוימת הופכת לגלויה, היא מיד הופכת למושא לשיפוט. האדם, כיצור חברתי, מתחיל להתאים את עצמו (אפילו בתת-מודע) לציפיות של הסובבים אותו. הפרטיות היא המעבדה היחידה שבה אדם יכול לנסות רעיונות, לטעות ולבנות את אישיותו בלי השאלה מה יגידו עליו.

2. לעיתים, עצם הדיבור על תוכנית או שיתוף של תהליך בשלביו הראשונים גורם לתחושת סיפוק מזויפת, שפורקת את המתח הדרוש לביצוע המשימה. הסודיות שומרת את הלחץ הפנימי שמניע את העשייה.

3. כשדברים יוצאים מהפנים אל העולם החיצון נכפית עליהם הגדרה וצורה, דבר זה מגביל את התפתחותם החופשית בשלב שבו הדברים טרם התגבשו להגדרות מדוייקות.

נקודה מעניינת היא שאנחנו נוטים לבלבל בין סוגים שונים של חדירה לפרטיות. אנו פוגשים את משמעות הפרטיות שאנו מדברים עליה כאן דווקא כאשר אנשים שמכירים אותנו – משפחה, חברים או קולגות – נכנסים למרחב המוגן שלנו. שם החדירה כואבת, כי שם נמצא הדימוי העצמי שלנו והיכולת שלנו להתפתח מולם.

לעומת זאת, בעולם הדיגיטלי, העיסוק המופרז בפרטיות מול אתרי אינטרנט או תאגידי ענק הוא לעיתים לא רלוונטי למהות שעליה אנחנו מדברים. לאתר אינטרנט אין פנים, הוא לא שופט אותנו כבני אדם והוא לא משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו מול החברה הקרובה אלינו. איסוף נתונים לצרכי פרסום אולי מרגיש פולשני, אך הוא לא פוגע בברכה של העולם הפנימי שלנו באותו אופן שבו חדירה של אדם מוכר עושה זאת.