יש תרחיש שבו יושב ראש האופוזיציה הבא יהיה ממפלגה לא ציונית

במפה הפוליטית הנוכחית, קיים תרחיש שבו המפלגה הגדולה ביותר אחרי הליכוד תהיה מפלגה ערבית גדולה (אם המפלגות הערביות יתאחדו ומפלגות האופוזיציה יתחלקו בקולות באופן שווה יחסית). במצב כזה אם הליכוד ירכיב ממשלה רחבה או ימנית, ראש המפלגה הגדולה באופוזיציה יהיה אחמד טיבי או מנסור עבאס.

התואר "יו"ר האופוזיציה" אינו סמלי בלבד. על פי חוק, מדובר במוסד שלטוני בעל סמכויות והגדרות ברורות. אחת המשמעותיות שבהן היא חובתו של ראש הממשלה לעדכן את יו"ר האופוזיציה בענייני מדינה וביטחון רגישים "לפי הצורך, אך לא פחות מפעם בחודש".

כאן אנחנו מגיעים לפרדוקס המערכתי: מצד אחד, חוק יסוד שמחייב שיתוף במידע ביטחוני רגיש. מצד שני, זהות ביטחונית ואידיאולוגית של גורמים שאינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. אנחנו עלולים להגיע למצב שבו ראש הממשלה ייאלץ להפר חוק יסוד באופן מודע כדי לשמור על ביטחון המדינה מפני גורמים אנטי-ציוניים. 

השאלה המהותית אינה מופנית כלפי הפוליטיקאים, אלא כלפי הפקידים. מי שאמון על אכיפת חוק היסוד האוסר על מי ששולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית להתמודד בבחירות – נרדם בשמירה. האם הם הבינו את ההשלכות המעשיות כשהם אישרו למפלגות אנטי ציוניות להתמודד בבחירות? האם הם היו מוכנים למסור עדכון ביטחוני רגיש לאחמד טיבי או לסאמי אבו שחאדה ולסמוך עליהם שהמידע לא ישמש לפגיעה במדינה?