למה הפוליטיקאים לא מפרגנים

אחת התלונות הנפוצות ביותר כלפי המערכת הפוליטית היא על השיח האלים והיעדר הפרגון בין יריבים. אך כשמנתחים את הנושא בכלים של "תורת המשחקים", מגלים שחוסר הפרגון אינו נובע בהכרח מאופי רע, אלא ממבנה תמריצים בעייתי. פוליטיקאי שמפרגן ליריבו מבצע, מבחינה אסטרטגית, פעולה של "הענקת לגיטימציה". הוא אומר לבוחריו: "היריב אינו כזה נורא". בכך הוא שוחק את המחסום הפסיכולוגי שמונע מהבוחרים שלו לעבור לצד השני.

המצב הזה דומה ל"דילמת האסיר":

אם שני הצדדים יפרגנו זה לזה – השיח הציבורי ישתפר, המתח יירד, וכולם ירוויחו חברה בריאה יותר.

אך אם צד אחד מפרגן והשני ממשיך לתקוף – הצד המפרגן נתפס כחלש ומוותר על הלגיטימציה שלו, בעוד הצד התוקף נהנה מכל העולמות.

התוצאה: כדי לא לצאת ה"פראייר" שמוותר על נכסיו, כולם בוחרים באסטרטגיה של תקיפה מתמדת.

(יש לציין שכאשר המחנות לא באותו גודל, אז יתכן המחנה הקטן ירוויח יותר מפרגון הדדי , וכיוון שמדובר במשחק סכום אפס, המחנה הגדול בכל מקרה יעדיף רטוריקה של תקיפה)

ישנם שלושה פתרונות תיאורטיים לדילמת האסיר, וניתן להשליך אותם על המציאות הפוליטית:

1. דמיון: אם אם אני מניח שהיריב דומה לי בלוגיקה שלו, אני יכול להסיק שאם אני הגעתי למסקנה שכדאי לפרגן, גם הוא יגיע אליה. הבעייה בפתרון הזה זה שהוא דורש שני תנאים שלא בהכרח מתקיימים.

2. מידה כנגד מידה: במערכת שנמשכת לאורך זמן, אפשר לפעול לפי התנהגות היריב – לפרגן למי שפרגן לי ולתקוף את מי שתקף. זהו פתרון יעיל מאוד, אך הוא דורש "שחקן" אחד שיסכים להיות הראשון שיוריד את הנשק.

3. כח עליון: אחד הפתרונות היעילים הנפוצים ביותר לדילמת האסיר זה כח עליון שיכפה על האסירים לשתף פעולה. לכאורה בפוליטיקה לא שייך כח עליון שכזה, שהרי אין אף אחד מעל המנהיגים, אבל למעשה העם המצביע בקלפי הוא יכול להיות הכח הזה, אם העם יחליט שהוא מוריד נקודות לפוליטיקאים שמסרבים לפרגן ליריבים שלהם, זה יפעל ככח עליון הכופה על הפוליטיקאים לפרגן זה לזה.