האם צריך לאפשר לאדם למכור את פרטיותו

כמעט כל תוכנית ריאליטי מבוססת על אותה עסקה: אדם מקבל דקות מסך ואופציה לפרס כספי, ובתמורה הוא מוכר את הפרטיות שלו. לכאורה, זהו הסכם הוגן בין שני צדדים בוגרים. אבל כשמסתכלים על זה לעומק, עולה שאלה עקרונית: האם יש דברים שאסור לאדם למכור, גם אם הוא ממש רוצה?

בדרך כלל, אנחנו מאמינים שזכותו של אדם לעשות ברכושו כרצונו. אם הפרטיות שלו היא "נכס" כמו כסף בבנק, למה שלא יוכל לסחור בה?

אלא שהפרטיות איננה רכוש חיצוני. היא חלק בלתי נפרד מהמהות של האדם, בדיוק כמו הגוף שלו, כשמישהו מוכר את הפרטיות שלו זה כאילו שהוא מוכר חלק מהגוף שלו.

החברה מציבה קווים אדומים במקומות שבהם הפגיעה העצמית היא בלתי הפיכה. אסור לאדם לכרות ולמכור איברים תמורת כסף, גם אם הוא חתם על כך מרצונו החופשי ובדעה צלולה. אנחנו מבינים שיש דברים שהם מחוץ לתחום למסחר, כי הנזק שהם גורמים לאדם מהותי ולא ניתן להשבה. בדומה לגוף, פרטיות שנחשפה אינה ניתנת לשיקום, היא תמשיך להיות חשופה לעחן כל והנזק הפסיכולוגי עלול להיות בלתי הפיך.

יכול להיות שהתרגלנו לראות בפרטיות מוצר צריכה, עד ששכחנו שהיא בעצם מנגנון הגנה נפשי בסיסי. כמו שאנחנו לא מאפשרים לאדם למכור את בריאותו הפיזית, אולי אנחנו צריכים לשאול אם זה הגיוני לאפשר לו למכור חלק ניכר מאישיותו.

יתרה מכך, האם צפייה במישהו שמוותר על פרטיותו היא בידור לגיטימי, או שזה סוג של שותפות בפגיעה עצמית של אדם בעצמו?