מריבות בתוך מגזרים חלק שני - ציפייה

בחלק הקודם עסקנו במאבק החיצוני על כוח ומשאבים. אך מתחת לפני השטח פועל מנגנון רגשי חזק בהרבה, שהופך את המריבות בתוך המגזר למדממות במיוחד: הפער הבלתי נסבל שבין הציפייה למציאות.

מהקצה האידיאולוגי השני של המפה אין לנו ציפיות. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם לא מבינים את השפה שלנו, לא שותפים לערכי היסוד שלנו ובעלי תפיסת עולם הפוכה. לכן, אדם רציונלי לא ישקיע אנרגיה נפשית בניסיון לשכנע אותם. הוויכוח איתם הוא טקסי, ואין בו פגיעה אישית. לעומת זאת, בתוך המגזר קיימת הנחת יסוד של שותפות. כאן אנחנו מדברים באותה שפה, קוראים את אותם ספרים ומחנכים לאותם ערכים. הקרבה הזו יוצרת אשליה – "תקוות שווא" – שבאמצעות עוד קצת לחץ, עוד הסבר אחד טוב או עוד פוסט חריף, השני "יראה את האור" ויחזור לקו הנכון.

במקום שבו יש תקווה גדולה, קיימת גם נפילה כואבת. כאשר השכנוע נכשל התקווה הופכת לאכזבה עמוקה. הכישלון לשכנע את ה"אח" לא מרגיש כמו טעות לוגית, אלא כבגידה אישית. אנחנו מרגישים שמישהו שאמור להיות איתנו, מישהו שמכיר את האמת כמונו, בחר במודע "לתקוע לנו סכין בגב". האכזבה מהציפייה היא הדלק ששורף את המחנה מבפנים. מריבה בתוך המגזר היא לא ויכוח על עובדות, היא קריסת אמון בין אנשים שחשבו שהם צועדים באותו נתיב.