הגבלת קדנציות של ראש ממשלה עלולה לפגוע בדמוקרטיה

על פניו, הגבלת קדנציות נראית כצעד דמוקרטי מובהק שנועד למנוע ריכוז כוח עודף ושקיעה בתוך השלטון (גם על הטענה הזאת אפשר לחלוק). אך בחינה מעמיקה מגלה כי הצעד הזה עלול לפגוע בליבה של הדמוקרטיה. מעבר לפגיעה בזכותו של אדם להיבחר ובזכותו של הציבור לבחור במי שהוא חפץ, קיימת סכנה חמורה יותר: אובדן הדין וחשבון.

במערכת דמוקרטית בריאה, ראש ממשלה פועל בתוך גבולות גזרה מסוימים לא רק בגלל החוק, אלא בגלל הפחד מהקלפי. הוא יודע שכל החלטה קיצונית או התעלמות מרצון העם עלולות להוביל לנטישת בוחרים ולסיום דרכו הפוליטית בבחירות הבאות. החשש מהפסד הוא הבלם היעיל ביותר נגד שיכרון כוח.

מה קורה כאשר מנהיג יודע שזוהי בהכרח הקדנציה האחרונה שלו? ברגע שהאופציה להיבחר שוב מוסרת מהשולחן, מוסר גם ה"שוט" הדמוקרטי. ראש ממשלה כזה עלול להפוך למנהיג ללא מעצורים. הוא לא חייב דבר לבוחריו, הוא לא צריך "למצוא חן" בעיני הציבור, והוא יכול להעביר החלטות גורליות או שנויות במחלוקת מבלי לתת עליהן את הדין. במקום לשרת את העם, הוא עלול להתחיל לשרת רק את מורשתו האישית או את האינטרסים של קבוצות כוח קטנות, בידיעה שהציבור כבר לא יכול "לפטר" אותו.

בארצות הברית קיימת הגבלת קדנציות קשיחה על הנשיא, ואכן הבעיה הזו קיימת שם. עם זאת, המערכת האמריקאית כוללת מנגנון הגנה שאינו קיים בישראל: בחירות אמצע קדנציה לבית הנבחרים ולסנאט. בבחירות אלו, כוחו של הנשיא עלול להיחלש משמעותית אם מפלגתו תפסיד, מה שמאלץ אותו להישאר קשוב לרצון הבוחרים גם בקדנציה השנייה. בישראל, ללא בחירות ביניים וללא בלמים דומים, ראש ממשלה בקדנציה אחרונה הופך לכוח פוליטי עצמאי לחלוטין מהעם.

גם אם זה נכון שראש ממשלה שמנהיג הרבה זמן זה בעייתי, הגבלת קדנציות היא פתרון פשטני לבעיה מורכבת. במקום להבטיח תחלופה בריאה, היא עלולה ליצור שלטון שאינו מחויב לציבור. הדמוקרטיה נשענת על הידיעה שהשלטון הוא זמני כל עוד העם לא מרוצה, ולא על תאריך תפוגה שרירותי שהופך את המנהיג לחסין מביקורת הבוחר.