מה עדיף - פוליטיקאים עם עקרונות או בלי עקרונות

מצד אחד, ניתן לטעון שהתפקיד היחיד של פוליטיקאי במדינה דמוקרטית הוא להוציא לפועל את רצון בוחריו. בראייה כזו, עקרונות ואידיאולוגיה אישית הם כמעט "מכשול": אם לפוליטיקאי יש אידיאלים חזקים מדי, הוא עלול להתעקש עליהם גם כשהם לא עולים בקנה אחד עם מה שהציבור ביקש ממנו לעשות. פוליטיקאי "נטול עקרונות" הוא לכאורה המשרת המושלם – קבלן ביצוע טהור שמתאים את עצמו בכל רגע נתון לדרישות הלקוח (הבוחר).

מצד שני, לפוליטיקאי עם עקרונות יש יתרונות שקבלן ביצוע לעולם לא יוכל לספק:

1. מנוע בעירה פנימי: עבור הפוליטיקאי האידיאולוג, העבודה היא לא רק פרנסה או כוח, אלא משמעות חייו. הלהט הזה דוחף אותו להצליח ולהילחם על מטרותיו הרבה מעבר למה ש"שכיר" פוליטי היה עושה.

2. מנגנון אמון: כשהאזרח יודע שהאידיאלים של הפוליטיקאי זהים לשלו, נוצר אמון עמוק. קבלן ביצוע נטול עקרונות מעורר חשד תמידי – אם אין לו אידיאולוגיה שמרסנת אותו, מה ימנע ממנו להעדיף את האינטרס האישי שלו על פני טובת הכלל?

3. הבנה מתוך מהות: לעיתים, כדי ליישם אידיאולוגיה בצורה נכונה, לא מספיקה קריאה שטחית של "דף דרישות". צריך להבין את האידיאולוגיה מבפנים כדי לדעת איך להגיב במצבי קיצון ובצמתי הכרעה מורכבים. מי שלא מחזיק בערכים הללו בתוכו, לא תמיד ידע מה הם דורשים ברגע האמת.

הדילמה הזו אינה ייחודית לפוליטיקה; היא קיימת בכל מערכת ניהולית. ישנם מנהלים שמחפשים "יסמנים" – עובדים שיבצעו פקודות בצורה מדויקת בלי לשאול שאלות ובלי להכניס את דעתם האישית. לעומתם, מנהלים אחרים מחפשים אנשים ש"מאמינים בחברה", כאלו שהחזון של הארגון בוער בהם. ההיסטוריה העסקית מראה שחברות ששינו את העולם הובלו כמעט תמיד על ידי הסוג השני.

הבחירה בין פוליטיקאי עם עקרונות לכזה שבלעדיהם היא הבחירה בין "מכונה" ל"אדם". המכונה אולי מדויקת וצייתנית יותר לטווח הקצר, אבל האדם המאמין הוא זה שיכול להוביל מהלכים היסטוריים, לעורר אמון ולפעול מתוך הבנה עמוקה של השליחות שלו. בסופו של יום, הבוחר מחפש לא רק מישהו שיעשה את העבודה, אלא מישהו שיהיה אפשר לסמוך עליו כשכללי המשחק משתנים.