תיאוריית העלות השקועה לא תמיד מדוייקת

כלכלנים ורציונליסטים אוהבים לדבר על "כשל העלות השקועה": הטענה שאם שילמת על סרט והוא גרוע, הדבר הרציונלי ביותר לעשות הוא לצאת באמצע, כי הכסף ממילא לא יחזור. לפי הגישה הזו, להישאר באולם זה "להעניש" את עצמך פעמיים – גם הפסדת כסף וגם הפסדת זמן.

אבל התיאוריה הזו מפספסת רכיב קריטי במשוואה האנושית: פונקציית התסכול.

אדם הוא לא מחשב שמסכם שעות והנאה. אדם הוא ייצור שחווה נרטיב. אם יצאתי מהאולם באמצע, אני עלול להסתובב כל הערב עם תחושת החמצה, תסכול על הכסף ש"נזרק לפח" ותחושת כישלון על הבחירה השגויה. לעיתים, הסבל הנפשי שביציאה (תחושת ה"פראייר") גדול יותר מהסבל שבצפייה פסיבית בסרט משעמם. במקרה כזה, להישאר בסרט זו ההחלטה הרציונלית ביותר כדי למזער את הסבל הכולל של הערב.

כדי לדייק את תאוריית עלות שקועה צריך להבדיל בין שני סוגי אירועים:

1. אירוע תחום (כמו סרט או ארוחה): כאן מדובר בניהול נזקים רגשי. אם להישאר גורם לך פחות סבל מאשר להתחרט בחוץ – תישאר.

2. אירוע פתוח (כמו הימורים או פרויקט עסקי כושל): כאן הסכנה האמיתית. במקרים אלו אין "נקודת סיום" טבעית. בכל רגע שאתה נשאר "כדי לא להרגיש פראייר", אתה פותח פתח להפסדים חדשים וגדולים בהרבה שאין להם נקודת סיום. כאן, המנגנון הרגשי של "השקעתי כל כך הרבה, אני לא יכול לעזוב עכשיו" הופך למלכודת.