מה רע בקיצוניות בפוליטיקה?

בשיח הציבורי, המילה "קיצוני" הפכה למילה נרדפת ל"פסול". אנחנו נוטים להאמין שהבעיה היא בעצם המרחק של האדם מהקונצנזוס – ככל שהדעה שלו רחוקה יותר מהמרכז, כך היא נתפסת כמסוכנת יותר. אך האם הקיצוניות היא רעה כשלעצמה? האם דעה שמאמינה בשינוי שורשי ודרמטי היא בהכרח נזק לחברה?

התשובה היא שלא הקיצוניות היא הבעיה, אלא חמש תופעות לוואי שנוטות להתלוות אליה ולשבש את המערכת הציבורית.

1. ישנן דעות שעצם העלאתן לדיון פומבי מהווה פגיעה ישירה וקשה במדינה, באוכלוסיות אחרות או ביסודות המוסר.

2. קיצוניים נוטים להשתמש בשם של המחנה הכללי כדי לקדם את מרכולתם. כאשר שמאלן קיצוני מגדיר עצמו כ"שמאלן" או איש ימין קיצוני מגדיר עצמו כ"ימין", הם צובעים את המותג כולו בצבעים רדיקליים. התוצאה היא שציבור שלם מהמרכז-שמאל או המרכז-ימין מוצא את עצמו מזוהה עם עמדות שאינן שלו, והמותג הפוליטי נגנב לטובת שוליים צרים.

3. התעצמות הקיטוב והפילוג. הקיצוניות פועלת כמשקולת שמושכת את כל השיח לקצוות. היא לא מאפשרת לאנשים להישאר ב"אפור" המורכב, אלא מכריחה אותם לבחור צד. הפילוג הזה עלול ליצור שנאה.

4. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה. קיצוניות, לעיתים קרובות, מסתכלת על פשרה כבגידה בערכים. אדם שאינו מוכן להתפשר הופך את המערכת הדמוקרטית למשותקת, שכן במערכת כזו אף צד לעולם לא מקבל 100% מדרישותיו.

5. לעיתים קרובות, הקיצוני מרגיש שהצדק המוחלט שלו נעלה על הכללים ה"טכניים" של המדינה. התחושה ש"המטרה מקדשת את האמצעים" מובילה להתנהגות לא חוקית, מתוך מחשבה שהחוק הוא רק מכשול בדרך לגאולה הרעיונית.

אבל האמת היא שאם ננטרל את חמשת התסמינים הללו, נגלה שהקיצוניות אינה רעה.

דמיינו אדם בעל דעות רדיקליות וקיצוניות ביותר, אך הוא עומד בתנאים הבאים: הוא מקפיד על שיח מכבד ואחראי; הוא מגדיר את עצמו באופן ייחודי כך שאינו גוזל את המותג של המיינסטרים; הוא מצליח לאהוב את אלו שהוא חולק עליהם ולא נותן לדעותיו להפוך לשנאה; הוא מבין שבעולם מעשי יש צורך בפשרות כואבות; והוא שומר על החוק בקנאות.

אצל אדם כזה, הקיצוניות היא מקור להשראה, למחשבה רעננה ולאתגור המערכת. היא הופכת מנטל מסוכן לנכס אינטלקטואלי.

למעשה, יכול להיות אדם שנמצא בדיוק ב"מרכז" הפוליטי, אך הוא לוקה בכל תסמיני הקיצוניות. הוא יכול להיות פוגעני בשיח שלו, לסרב לכל פשרה בשם "הממלכתיות", לזלזל בחוק כשהוא לא משרת אותו ולזרוע פילוג ושנאה. אדם כזה, למרות שדעותיו נחשבות "מתונות", הוא הרבה יותר מסוכן ובעייתי לחברה מאשר הקיצוני ה"בריא". הבעיה שלו היא לא המיקום על המפה, אלא העובדה שהוא אימץ את הפרקטיקות ההרסניות של הקיצוניות.

הקיצוניות אינה נמדדת בתוכן הדעה, אלא במידת האגרסיביות כלפי המערכת והזולת. כשהקיצוניות הופכת לשיטה של דורסנות וצביעת מחנות, היא הרסנית – בין אם היא מגיעה מהשוליים ובין אם היא מגיעה מאנשי ה"מרכז" שאימצו את דרכיה. המבחן האמיתי אינו מה הפוליטיקאי חושב, אלא איך הוא פועל בתוך המרחב המשותף.