למה השופטים זקוקים לחופש מסויים

בימים אלו נשמעת הטענה כי שופטים צריכים להיות לא יותר מרובוטים משפטיים – פקידים שתפקידם היחיד הוא להוציא לפועל את לשון החוק ככתבה וכלשונה, ללא שמץ של שיקול דעת עצמאי. ההיגיון מאחורי תפיסה זו פשוט: השופטים אינם נבחרי ציבור, ולכן אין סיבה דמוקרטית שתאפשר להם להשפיע על חייה ואופייה של האומה על פי השקפת עולמם האישית.

אולם, בתפיסה הרובוטית הזו קיימת בעיה מהותית שעלולה למוטט את שלטון החוק מבפנים. חוקים, מטבעם, הם כללים כלליים שנכתבו בעבר עבור מציאות ידועה. אם נכפה על השופטים ללכת ראש בקירמעם הטקסט היבש בלבד, אנו פותחים דלת רחבה לפשיעה מתוחכמת.

פושעים ואנשים חסרי עכבות תמיד יחפשו, וגם ימצאו, פרצות בחוק. הם ילמדו את גבולות הגזרה של הניסוח המשפטי וינצלו אותם כדי לבצע עוולות ש"טכנית" אינן עוברות על החוק, אך מהותית הן פשע לכל דבר. ללא חופש פעולה מסוים של השופט להפעיל שיקול דעת, לבחון את כוונת המחוקק ולזהות ניצול לרעה של החוק, הפושע יוכל לחמוק מעונש בחסות החוק עצמו.

החופש של השופט הוא לא פריבילגיה פוליטית, אלא כלי הגנה חברתי. כדי שהחוק לא יהפוך למדריך עבור ה"נבל ברשות התורה" (או במקרה זה, נבל ברשות החוק), אנו זקוקים לשופטים שמסוגלים לראות מעבר לטקסט היבש ולוודא שהחוק משרת את הצדק, ולא את אלו שמנסים לעקוף אותו.