בפוליטיקה הישראלית פוליטיקאי לא יכול להגיד שיניתי את דעתי

בשיח הפוליטי בישראל, אחד הכינויים המשמיצים שניתן להדביק לנבחר ציבור הוא "מזגזג". ברגע שפוליטיקאי מציג עמדה שונה מזו שהציג בעבר, הוא מיד מואשם בחוסר עקביות, ברדיפת אינטרסים או בחולשת אופי. הציפייה הציבורית היא שהפוליטיקאי יישאר בטון יצוק בעמדותיו מהרגע שנכנס לחיים הציבוריים ועד פרישתו, כאילו שינוי דעה הוא סוג של בגידה.

כדי להבין את הבעיה, עלינו להבדיל בין שני מצבים שונים בתכלית:

1. שינוי דעה בתוך הקדנציה: כאן הגינוי מוצדק. כפי שכתבנו במאמר קודם, פוליטיקאי הוא שליח של בוחריו. אם הוא נבחר על בסיס הבטחה מסוימת ומשנה את דעתו רגע אחרי שקיבל את המנדט, הוא מפר את "חוזה ההעסקה" שלו. בתוך הקדנציה, הנאמנות לבוחרים גוברת על הדינמיות האישית.

2. שינוי דעה בין מערכות בחירות: זהו המרחב שבו הפוליטיקה הישראלית הופכת לקשיחה מדי. אם פוליטיקאי ניתח את המציאות מחדש, למד נתונים חדשים או נוכח לדעת שתפיסת עולם מסוימת אינה עובדת – האם לא עדיף שיעמוד מול הבוחר לפני הבחירות הבאות ויגיד: "טעיתי, היום אני חושב אחרת, ואני מבקש את אמונכם על בסיס הדרך החדשה"?

הפרדוקס הוא שדווקא חוסר היכולת להודות בטעות נתפס כעוצמה, בעוד שהודאה בטעות נתפסת כחולשה. במציאות, המצב הוא הפוך. אדם שדבק בעמדה שגויה רק כדי לא להיראות חלש הוא אדם שמונע מפחד. לעומת זאת, פוליטיקאי שיש לו את האומץ לעמוד מול הציבור ולומר "הנחות היסוד שלי השתנו" מפגין ביטחון עצמי גבוה ויושרה אינטלקטואלית נדירה.

מנהיג שלא יכול לשנות את דעתו הוא מנהיג שלא מסוגל ללמוד. בעולם דינמי שבו המציאות הביטחונית והכלכלית משתנה במהירות, היצמדות לעמדות ישנות רק מטעמי "עקביות" היא סכנה של ממש ליעילות השלטונית.