מישור השכל ומישור הרגש לא באמת יכולים להיפגש

ספרים ומחקרים רבים נכתבו כדי להוכיח שהאדם אינו יכול להסתמך על השכל בלבד, שעליו לשלב בחייו גם רגש, תחושות בטן ואינטואיציה כדי לתפקד בצורה מיטבית. אלא שמסתתר כאן פרדוקס, כל אותם ספרים מנסים להוכיח את חשיבותו של ה"לא-רציונלי" באמצעות כלים רציונליים למהדרין.

השאלה האם יש ערך עצמי יסודי לדברים שאינם בנויים על רציונליות היא שאלה שכל תשובה עליה מהווה סוג של מלכוד. היא דומה לשאלה: "האם המילה הבאה שתגיד היא 'כן'?".

אם תענה "כן" – עצם התשובה הפכה את הקביעה לנכונה.

אם תענה "לא" – עצם התשובה הפכה את הקביעה לנכונה.

כך גם אצלנו, אם ננסה לענות בטעמים שאינם רציונליים (למשל: "אני פשוט מרגיש שזה נכון"), הרי שעצם השימוש בכלי הלא-רציונלי מכריח את התשובה החיובית. אם נתעקש לענות בטעמים רציונליים, הרי שעצם השימוש בלוגיקה מכריח שהרציונליות היא היסוד של הכל.

אפשר ללמוד מכך שהאדם פועל בשני מישורים מקבילים שלעולם לא ייפגשו לדיאלוג בינהם: מישור השכל שבו אנו מחשבים מסלול, בוחנים רווח מול הפסד ופועלים לפי לוגיקה. ומישור הרגש שבו אנו פועלים מתוך דחף, רגש או תחושה שאינה דורשת הסבר.

הניסיון "לתרגם" את מישור הרגש למישור השכל ולהפך הוא תמיד בעייתי. כשאנחנו נותנים הסבר רציונלי למה פעלנו לפי תחושת בטן, אנחנו לא באמת מסבירים את תחושת הבטן, אנחנו פשוט בונים מודל רציונלי בדיעבד שמנסה להשקיט את הצורך הלוגי שלנו בסדר.

השאלה הזו מלמדת אותנו ענווה. הרציונליות היא כלי עבודה עוצמתי, אולי הטוב ביותר שיש לנו לניהול מערכות, אך היא אינה חזות הכל. ישנם חלקים במציאות האנושית שהם פשוט שם, והניסיון להוכיח את חשיבותם בדרכים רציונליות הוא כמו ניסיון למדוד משקל באמצעות סרגל - הכלי פשוט לא מתאים למשימה. במקום בו הרציונליות נגמרת, לא מתחילה הטעות – אלא מתחילה החוויה האנושית הגולמית, זו שאינה זקוקה לאישור מאף גרף או משוואה.