ראוי שהעונש החמור ביותר שחייל יוכל קבל על ביצוע עבירה נגד האויב לא יהיה חמור יותר מהדחה מהשירות

בשיח הציבורי על חקירות חיילים, נהוג לדבר במונחים של "מוסר" או "חוק בינלאומי". אך כדי להבין את הבעיה לעומק, עלינו להסתכל על הפער המנטלי והמערכתי שבין האזרח ללוחם.

מערכת המשפט הפלילית בנויה על ההנחה של "מחשבה פלילית" ושיקול דעת קר. אזרח ברחוב נדרש לשלוט בדחפיו בכל רגע. חייל בשדה הקרב או גם בשירות בתי הסוהר, לעומת זאת, נמצא במצב תודעתי שונה לחלוטין. הוא עובר הכשרה שנועדה להקהות אינסטינקטים אזרחיים ולחדד אינסטינקטים של לחימה והישרדות.

כאשר חייל חורג מהפקודות או מבצע עבירה נגד אנשי אויב – כולל אזרחי אויב בלתי מעורבים – הוא עושה זאת מתוך המערכת המנטלית שהצבא עצמו בנה אצלו ושהמערכת המלחמתית מכניסה אותו אליה. לשפוט לוחם בכלים של המשפט הפלילי האזרחי זה כמו לשפוט חולה נפש כאילו היה אדם רגיל. המערכת שבה הוא פועל מגדירה את גבולות המותר והאסור שלו באופן שונה מהנורמה האזרחית.

מצד שני, צבא אינו יכול לאפשר אנרכיה. חייל שפועל על דעת עצמו, פוגע באוכלוסייה אזרחית ללא צורך מבצעי או עובר על חוקי המלחמה בצורה גסה, פוגע בראש ובראשונה בארגון שהוא משרת בו. הוא פוגע במשמעת, הוא עלול לסבך את המדינה מבחינה אסטרטגית, והוא הופך לנטל על היחידה שלו. הצבא חייב שתהיה לו היכולת להקיא מתוכו מי שאינו עומד בסטנדרטים המקצועיים והערכיים של הארגון.

הפתרון הוא הדחה במקום מאסר או קנס. ההצעה שלי היא להפריד בין המישור הפלילי למישור המקצועי-צבאי. ראוי שהעונש החמור ביותר שחייל יוכל לקבל על עבירה שבוצעה במסגרת התמודדות עם האויב לא יהיה מאסר בכלא, אלא הדחה לצמיתות מהשירות הצבאי.

מבחינת החייל המדינה מכירה בכך שהוא נשלח למשימה בלתי אפשרית מבחינה מנטלית בשבילו, ולכן לא תטיל עליו קלון פלילי או מאסר על טעויות או חריגות שקרו בחיכוך עם האויב. ומבחינת המערכת הצבא שומר על ניקיונו. חייל שחצה קו אדום פשוט מפסיק להיות חייל. הוא מאבד את הזכות לשרת, את המעמד שלו ואת תפקידו.