בס"ד יום חמישי, י"א שבט תשפ"ו
נהוג להגדיר את כשל התכנון כך שבני אדם הם אופטימיים מדי. כיוון שאני סובר שאין דבר כזה אופטימי מדי, אני אגדיר את זה קצת אחרת. בני אדם הם נרקסיסטים מדי - הם מצפים שהטוב יגיע בדיוק בצורה שהם מדמיינים אותו.
היה ניסוי אחד שבו שאלו סטודנטים תוך כמה זמן הם בטוחים ב־99% שיסיימו את שיעורי הבית שלהם, ורק 45% מהסטודנטים סיימו במסגרת הזמנים שנקבו. בניסוי נוסף שאלו קבוצה אחת של סטודנטים על הערכה שלהם במקרה הטוב ביותר, שבו הכול הולך הכי טוב שאפשר, וקבוצה אחרת להערכה שלהם במקרה הממוצע, שבו הכול הולך כרגיל, והתשובות היו כמעט זהות סטיסטית. כלומר, כאשר אנשים מתכננים תוכניות, הם מדמיינים שהכל ילך בדיוק כמו בתכנית שלהם.
הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם כשל התכנון היא השוואה למקרי עבר, להזכר כתוך כמה זמן השלמתי את שיעורי הבית באורך כזה בפעמים הקודמות ולתת הערכה דומה. כאשר אנחנו נגשים לבעייה בפעם הראשונה, אמנם אנחנו לא יכולים להשוות למקרי עבר שלנו, אך אנחנו יכולים להשוות למקרי עבר של אחרים.
אך ישנם מקרים שבהם אין בכלל למה להשוות, במקרים כאלה יש צורך להשקיע זמן ניכר במחשבה על כל הדברים שיכולים להשתבש, על כל מיני אילוצים חיצוניים שיכולים לצוץ.
אז למה המאמר הזה לא אומר שאנחנו צריכים להיות פסימיים? - להיות פסימיים זה להאמין שהעולם נמצא בתהליך של ירידה, להיות אופטימיים זה להאמין שהעולם נמצא בתהליך של עלייה, אך זה לא אומר שיהיו אתגרים גדולים בדרך שנצטרך להתמודד אתם.