השמאל תיפס על עץ גבוה מדי עד שהוא לא יכול לרדת ממנו בלי ליפול

גוש השמאל בישראל בנה בשנים האחרונות את בסיס הכוח המאוחד שלו סביב נרטיב נוקשה מאוד. הנרטיב הזה נשען על מה שניתן להגדיר כהנדסת תודעה וחצאי אמיתות: הקביעה המוחלטת שבנימין נתניהו הוא "מושחת" באופן שחורג מכל קנה מידה, והטענה שהקואליציה שואפת להפוך את ישראל לדיקטטורה חשוכה. המסרים הללו שימשו כדבק מצוין ליצירת מחנה לוחמני ומלוכד, אך הם יצרו בעיה אסטרטגית לטווח הארוך.

המציאות, כדרכה, מורכבת יותר מהסיסמאות. ככל שעובר הזמן, אנו עדים לטפטוף של אנשים בתוך מחנה השמאל שמתחילים להבין ש"לא כצעקתה". הם מגלים שהמציאות המשפטית והפוליטית רחוקה מהתיאור הקיצוני ששווק להם, וחלקם מתחילים לחוש נבגדים דווקא על ידי מי שהוביל את הקו הזה.

מנגד, מי שנמצא בימין ומזהה את מה שהוא תופס כ"שקר" של השמאל, מפתח חסינות מוחלטת. עבור מצביע כזה, השמאל איבד את הלגיטימיות הדיפלומטית שלו לנהל שיח, מה שחוסם כל אפשרות של מעבר קולות בין הגושים.

השמאל נמצא כעת במלכודת. אם מנהיגיו יחליטו לשנות פאזה, להנמיך את הלהבות ולעבור לשיח של לוגיקה רציונלית ובירור עובדתי, הם עלולים לאבד את הנכס היחיד שנשאר להם – הבסיס שהאמין לשקר הקיצוני. ירידה מהעץ פירושה הודאה בכך שההפחדות היו מוגזמות, מה שיוביל להתמוטטות של אמונת הבוחרים במנהיגיהם. לכן, השמאל ממשיך לטפס גבוה יותר, למרות שהאוויר נהיה דליל והקרקע מתרחקת, פשוט כי הנפילה מהגובה הזה נתפסת כסוף הדרך הפוליטית.

כשבונים מחנה על פחד והקצנה במקום על תוכנית עבודה רציונלית, מאבדים את הגמישות הפוליטית. השמאל הישראלי כבל את עצמו לנרטיב שאין ממנו דרך חזרה מכובדת, ובכך הוא גזר על עצמו להמשיך לטפס על עץ שסופו להישבר.

(למעשה, יש פוליטיקאים שיודעים לעשות תמרונים מורכבים ולצלוח ירידה מעץ בלי פגע, אבל זה קשה מאוד)