למנטליות החרדית יש נטיה לעמוד מהצד ולא להתערב

אחת התופעות הבולטות ביותר בהפגנות חרדיות היא "עמידה מן הצד". גם כאשר קומץ מתפרעים נוקט באלימות או מצית פחים, רוב הקהל מסתכל מהצד. הם אינם משתתפים בבלגן, אך גם אינם מנסים לבלום אותו. התופעה הזו אינה מוגבלת רק לרחוב, היא משקפת מנטליות רחבה יותר כלפי המדינה: התמקדות במה שנוגע לקהילה החרדית פנימה, ואדישות יחסית לכל מה שקורה מחוץ לה.

ישנם אנשים, בעיקר ליברלים הדוגלים בשיטת "חיה ותן לחיות", שדווקא מחבבים את התכונה הזו. הם רואים בה סוג של סובלנות – החרדי לא מנסה לתקן אותך, הוא פשוט לא מתערב בחייך. אך למטבע הזה יש צד שני וכואב: היעדר ערבות הדדית. כשהמנטליות החרדית אומרת "אל תתערב", היא לא עוצרת רק בכיבוד הפרטיות, היא זולגת לאדישות חברתית גם כלפי התנהגות פסולה.

ייתכן ששורש העניין הוא אסטרטגי: הרצון להתערב רק כאשר יודעים בוודאות שההתערבות לא תחמיר את המצב. בחברה סגורה וצפופה, עימות פנימי מול גורמים קיצוניים עלול לפגוע יותר מלהועיל. אלא שגם אם מדובר בשיקול רציונלי, עם השנים הוא חלחל עמוק לתוך המנטליות ויצר "חומת אדישות". החרדי הממוצע מרגיל את עצמו לא לקחת אחריות על מעשיו של "האחר", גם אם אותו אחר נמצא בתוך הקהילה שלו. אולי הוא יגיד שזה לא בסדר, אבל הוא לא יעשה משהו בשביל לשנות את המציאות.

הנקודה הזו מתפוצצת במפגש עם המשטרה. לעיתים קרובות שוטרים נוקטים בענישה קולקטיבית כלפי מפגינים חרדים, דבר שנתפס כעוול משווע. אך אם ננסה להבין את הרציונל המשטרתי (בלי להצדיק את חוקיותו), הוא ברור: "גם אם לא אתה פשעת – איך עמדת מן הצד? איך לא עשית כלום?". מבחינת מערכת אכיפת החוק, השתיקה של הרוב נתפסת כמתן לגיטימציה לקיצונים.