כאב לא אמור להעניק דרגה

בשיח הציבורי בישראל קיימת נטייה אוטומטית להעניק "זכות קדימה" בדיון לאנשים שחוו אובדן או פגיעה, בדגש על נפגעי פעולות איבה ומשפחותיהם. הטרגדיה האישית הופכת לסוג של דרגה צבאית או תואר אקדמי, המקנים לבעליהם סמכות מוסרית לקבוע עמדה בנושאים לאומיים, ביטחוניים ופוליטיים.

אך האם הכאב באמת הופך את הדעה ליותר נכונה או חשובה?

מבחינה רציונלית, אין קשר בין עוצמת הסבל לבין נכונות הטיעון. אדם שביתהו נפגע מטיל לא הופך למומחה לאסטרטגיה צבאית, ואדם שאיבד את יקירו בפיגוע לא מחזיק בהכרח בתובנה עמוקה יותר לגבי ניהול סכסוכים. הכאב הוא רגש, והוא ראוי לכל האמפתיה והתמיכה שבעולם, אך במגרש הרעיוני – הוא אינו אמור להעניק יתרון.

מתן משקל יתר לדעתם של נפגעים רק בשל פגיעתם יוצר עיוות בשיח, שכן הוא משתיק ביקורת עניינית בשם "כבוד המת" או "כבוד המשפחה".

כדי לדייק את הטיעון, עלינו להבדיל בין נסיבות הפגיעה ודרך ההתמודדות איתה:

1. אדם שנפגע תוך כדי פעולה אקטיבית של אומץ או הקרבה למען הכלל, מעיד על יושר פנימי וסולם ערכים מוצק. במקרה כזה, ה"דרגה" לא ניתנת לו בגלל הפציעה, אלא בגלל האופי שהוביל אליה.

2. משפחות או יחידים שמצליחים לצמוח מתוך הכאב, לנהל מאבקים מרשימים או להראות חוסן מנטלי יוצא דופן, מוכיחים שהם בעלי יכולות ניתוח וביצוע גבוהות. כאן, הסמכות שלהם נובעת מהיכולת המרשימה שהפגינו בניהול המשבר, ולא מעצם המשבר.

לעומת זאת, אדם שנפגע במקרה – פשוט כי היה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון – ושאינו מראה יכולות התמודדות חריגות, נשאר אדם מן השורה שקרה לו דבר נורא. זכות הדיבור שלו בנושאים ציבוריים צריכה להיות שווה לזו של כל אזרח אחר. אם נמשיך להעניק "דרגות" על סמך סבל מקרי, נמצא את עצמנו מנוהלים על ידי רגשות וטראומות במקום על ידי שכל ישר וראייה אסטרטגית.