האם זה מוסרי לנצל אזרחים זרים לטובת ביטחון מדינת ישראל בלי להעניק להם הגנה?

אחד הכלים המשמעותיים ביותר בארגז הכלים של המוסד הוא הפעלת סוכנים זרים – אזרחי מדינות אויב שבוחרים, מסיבות כאלו ואחרות, לסייע לביטחון ישראל. אולם, קיימת נקודה כואבת ומורכבת מבחינה מוסרית: במקרים רבים, כאשר סוכן כזה נחשף ונתפס על ידי שלטונות ארצו, מדינת ישראל אינה פועלת באופן גלוי להצלתו או להגנתו. הסוכן נותר לגורלו, לעיתים אל מול עונשים כבדים ביותר, בעוד המדינה נהנית מהפירות שהניב המידע שסיפק.

לכאורה, אם הגיוס נעשה בדרכים של סחיטה (כגון ניצול מצוקה רפואית או חשיפת מידע אישי מביך), הבעיה המוסרית זועקת לשמים. במצב כזה, המדינה נוטלת את חירותו של אדם ומכריחה אותו לסכן את חייו ללא מחויבות מצידה.

אך מה קורה כאשר הגיוס נעשה בהסכמה מלאה? ישנם סוכנים המונעים מאידיאולוגיה, מרצון בשינוי שלטון בארצם או פשוט מתמורה כספית גבוהה. כאשר אדם נכנס לעסקה כזו מרצונו החופשי, ניתן לטעון שהאחריות המוסרית של המדינה מצטמצמת. הוא בחר בסיכון מרצון, תמורת מה שנתפס בעיניו כרווח מספק.

השאלה הופכת לממוקדת יותר כאשר המדינה מבהירה לסוכן מראש, בצורה מפורשת: "אם תיתפס, לא נוכל לבוא לעזרתך". במצב כזה, נכרת חוזה שקוף בין הצדדים.

מבחינה רציונלית, המדינה אינה יכולה להבטיח הגנה לסוכן זר בארץ אויב, שכן חשיפת מעורבותה עלולה להוביל למלחמה או לחשיפת שיטות עבודה שיסכנו אזרחים רבים אחרים. אם הסוכן מודע למגבלה הזו ובכל זאת בוחר לפעול, האם המדינה נוהגת בו בחוסר מוסריות?

מצד אחד, ניתן לומר שחובת הנאמנות היא בסיס לכל קשר אנושי, ובלי "ערבות הדדית" בין המפעיל לסוכן, יש כאן ניצול קר. מצד שני, המוסר המדיני מחייב להעדיף את ביטחון מיליוני אזרחי המדינה על פני גורלו של סוכן בודד שקיבל על עצמו את התנאים.

 נראה שאם הגיוס נעשה ללא סחיטה ותוך הבהרת הסיכונים וחוסר היכולת לעזור במקרה של תפיסה, המדינה פועלת במסגרת של "חוזה סיכון" לגיטימי. עם זאת, התחושה הלא נוחה נותרת: האם מדינה יכולה להגדיר את עצמה כמוסרית כשהיא משתמשת באדם כ"כלי" חד-פעמי למשימה?