אפקט נישואים שניים בפוליטיקה הישראלית

בדיחה יהודית ישנה מספרת על זוג שהגיע לבית הדין כדי להתגרש. כשנשאלה האישה לסיבת הבקשה, ענתה בפשטות: "הבעל הזה לא מוצא חן בעיניי". הבית הדין סידר גט והשניים הלכו לדרכם. למחרת, חזרו השניים וביקשו להינשא שוב זה לזו. הדיינים המופתעים שאלו: "מה השתנה מאתמול?". ענתה האישה: "אתמול הוא היה זיווג ראשון, והיו לי ציפיות. היום, בשביל זיווג שני – הוא בסדר גמור".

הדינמיקה הזו מתרחשת שוב ושוב בפוליטיקה הישראלית, ובמיוחד בעידן הגושים הנוקשים. אנו עדים למפלגות שמחליטות לעזוב את "בית הגידול" הטבעי שלהן מטעמים אידאולוגיים נשגבים. הן מלינות על חוסר נאמנות לעקרונות או על פשרות מוסריות. אלא שכאן מגיע הפרדוקס: ברגע שהן עוזבות, אותן מפלגות ממהרות לזרועותיו של הגוש השני – זה שבינו לבינן קיימים פערים אידאולוגיים עמוקים בהרבה, תהומות של תפיסת עולם וסתירות מובנות שאינן ניתנות לגישור.

השאלה המתבקשת היא: אם הפערים עם הגוש החדש כל כך גדולים, איך הם מסוגלים לחיות איתם בשלום? התשובה נעוצה ב"אפקט הנישואים השניים".

בזיווג הראשון, הציפייה היא לסינרגיה מוחלטת. המפלגה מרגישה שמגיע לה שותף שיבין אותה ללא מילים, וכל פשרה אידאולוגית נחוות כפצע כואב. לעומת זאת, בזיווג השני, הסטנדרטים עוברים התאמה למציאות החדשה. המפלגה לא מוותרת על ערכיה, אך היא מקבלת את העובדה שבמערכת יחסים 'פרק ב', הפשרות הן חלק מהחוזה הבסיסי. פתאום, היא מגלה גמישות וסבלנות לפערים עצומים – לא כי היא הפסיקה להאמין באידיאלים, אלא כי היא הפסיקה לצפות למצוא אותם בשותף שלה. היא לומדת לחיות עם ה'יש' במקום להילחם על ה'מושלם'."

האירוניה היא שאם המפלגה הזו הייתה מוצאת את עצמה מלכתחילה בתוך הגוש השני, היא הייתה עוזבת אותו בטריקת דלת תוך חמש דקות, בטענה ש"אי אפשר לעבוד עם אנשים שחושבים כל כך הפוך מאיתנו" ושמחה להיכנס לזרועותיו של הגוש הראשון. אבל כשהגוש השני הוא הזיווג השני דווקא, הסטנדרטים צונחים.