מעולם לא היינו רחוקים יותר ממלחמת אחים מאשר בימים אלו

כשמסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל, החשש ממלחמת אחים נראה מוצדק. הדפים שלנו מלאים במלחמות שבטים עקובות מדם, בשריפת אסמים בתוך ירושלים הנצורה ובפילוגים שקרעו את העם. כשרואים את המחלוקות הקשות והטונים הגבוהים של ימינו, קל ליפול למחשבה שאנחנו צועדים בבטחה אל עבר אותו תהום.

אך אם נצלול אל ההיסטוריה לא דרך כותרות הספרים אלא דרך היומנים של האנשים הפרטיים, נגלה תמונה הפוכה. אם נבחן, למשל, את תקופת קום המדינה, נגלה מציאות של אלימות יומיומית. אנשים מספרים בזיכרונותיהם איך הם ספגו מכות נמרצות ברחובה של עיר רק בגלל שהשתייכו ל"מחנה הלא נכון" או חילקו פליירים של המפלגה היריבה. רמת השנאה והחיכוך הפיזי בעידן ה"סזון" והאלטלנה הייתה גבוהה לאין שיעור מזו של ימינו.

אפילו תקופת קום המדינה, עם כל הקושי שבה, הייתה מצב משופר בהרבה לעומת תקופות קדומות יותר של מלחמות שבטים. כשאנחנו משווים את רמת האלימות הממשית בין אזרחים היום לזו שהייתה בעבר, המסקנה ברורה.

התחושה שאנחנו על סף מלחמת אחים היא במידה רבה אשליה שנוצרת בגלל הכלים הטכנולוגיים של ימינו. הצעקות ברשתות החברתיות ובאולפנים מייצרות "רעש" של שנאה, אבל במציאות הפיזית – ברחוב, במילואים, בעבודה ובבתי החולים – רמת השיתוף והסובלנות גבוהה מאי פעם. השנאה הפיזית הקשה שאפיינה את אבותינו פשוט לא קיימת באותן עוצמות.

דווקא בגלל שאנחנו "למודי ניסיון" היסטוריים, פיתחנו נוגדנים חזקים לאלימות פנימית. התקופה הנוכחית היא ככל הנראה התקופה הבטוחה ביותר בהיסטוריה היהודית מפני מלחמת אחים. המחלוקות אולי קולניות יותר, אך הידיים פחות קפוצות לאגרופים. אנחנו רחוקים מהתהום הרבה יותר ממה שהמסכים מנסים לשכנע אותנו.