איבדנו את השיעמום

השיעמום נתפס כמידה מגונה, כמעט כחטא. המסר המקובל הוא שצריך להילחם בו באמצעות עשייה אינסופית וניצול מקסימלי של הזמן. הטענה הזו נכונה כאשר ממלאים את הזמן בדברים בעלי משמעות, אך המציאות היא שרובנו לא עושים זאת. במקום ליצור או לפעול, אנחנו ממלאים כל רגע פנוי בדברים כמו גלילה חסרת תכלית ברשתות החברתיות. בכך, אנחנו מאבדים כלי אנושי עוצמתי מאין כמוהו.

מה הופך את השיעמום לעוצמתי כל כך? למעשה, רוב האנשים לא באמת מסוגלים לשהות בתוך "כלום". ברגע שהסחות הדעת החיצוניות נעלמות ואין גירוי חדש מהסמארטפון, המוח נדחק לפינה. כשאין "רעש" מבחוץ, השכל מתחיל לפעול פנימה. הוא מתחיל לייצר תוכן בעצמו: רעיונות יצירתיים, פתרונות לבעיות, סיפורים, שירים ומחשבות עמוקות.

המצאות רבות ויצירות אמנות גדולות הגיעו לאוויר העולם בדיוק ברגעים הללו – בזמן הבהייה בחלל, בהליכה שקטה או ברגעים של המתנה מורטת עצבים. כשאנחנו חונקים את השיעמום עם תוכן ריקני, אנחנו מכבים את המנוע שמייצר את הייחודיות שלנו. אמנם ישנם אנשים שמסוגלים לבהות בקיר בלי לחשוב על דבר, אך גם עבורם, ניתן לבחור לנצל את השקט הזה כמנוע של יצירתיות.

הגלילה האינסופית היא לא רק "בזבוז זמן", היא הרדמה של המנגנון היצירתי ביותר שלנו. כדי לחדש, ליצור ולהתפתח, עלינו ללמוד מחדש להשתעמם. עלינו להסכים להניח את הטלפון בצד ולתת לשכל שלנו את המרחב שהוא צריך כדי להתחיל לדבר איתנו מבפנים.