העז והענווה של החיילים

אני נרגש לכתוב על זה, אז הדברים יצאו קצת מבולגנים.

במלחמת התקומה התגלה משהו שלא היה כמוהו מעולם בהיסטוריה היהודית. אפילו לא בימי מלכות שאול ודוד.

אנחנו התרגלנו במלחמות העבר שהלוחמים שלנו הם "יפי הבלורית". אבל כעת משהו השתנה. הלוחמים של היום כבר לא מגדלים בלורית. כששואלים אותם מה עשית במלחמה? - כל מה שיש להם לענות זה "החברים שלי...". אצל החיילים של היום אין אני, לא בשדה הקרב ולא אחר כך, אצל החיילים של היום יש רק אנחנו.

וזה לא שהם לא עשו, הם עשו ועוד איך. לפני המלחמה היה לנו רועי קליין אחד, היום יש לנו עשרות. הם פעלו בגבורה שכמותה גם כן לא ראינו בעבר. הם פעלו בעוז יוצא דופן.

בתפילה מדרגת העוז ומדרגת הענווה מחוברות - העוז והענווה לחי עולמים. מי שלא חי היום אולי היה מתקשה להבין את הקשר, אבל בשביל מי שצופה בלוחמים של מלחמת התקומה זה מובן מאליו.