בס"ד יום ראשון, כ"ח שבט תשפ"ו
בשני החלקים הקודמים עסקנו בפרטיות כמרחב לצמיחה פנימית וכמגן מפני רגש הבושה. אלו רבדים שנוגעים לנפש האדם כפרט. אך קיים רובד שלישי, אסטרטגי וקר, שבו למידע אין שום ערך רגשי – אך יש לו ערך פוליטי ומסחרי עצום.
ישנם אינספור פרטים עלינו שאיננו מגדירים כפרטיים בשום צורה. לא אכפת לנו שמישהו ידע באיזו שעה אנחנו קמים, איזה סוג קפה אנחנו מעדיפים, או באילו מילים אנחנו משתמשים בחיפוש בגוגל. אלו נתונים יבשים, לכאורה חסרי משמעות, שלא מעוררים בנו לא חשש מחשיפה ולא בושה.
הבעיה מתחילה כאשר כל הפרטים הללו מצטרפים למקום אחד. המידע המצטבר הופך למפת דרכים מפורטת להפליא של נפש האדם. מי שמחזיק במפה הזו לא רק יודע מה עשינו, אלא יודע איך אנחנו פועלים. הוא מכיר את נקודות התורפה שלנו, את המניעים הפסיכולוגיים שלנו ואת הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות.
בשלב הזה, המידע יכול להפוך לאמצעי שליטה:
1. שליטה מסחרית: חברות ענק לא רק יציעו לנו מוצר, הן ידעו בדיוק באיזה רגע ביום אנחנו הכי פגיעים לשיווק מסוים ואיזה ניסוח יגרום לנו ללחוץ על הכפתור.
2. שליטה פוליטית: שלטון טוטליטרי (או גופים בעלי השפעה) יכולים להשתמש במידע הזה כדי להנדס את דעת הקהל. כאשר הם ידעו מה מפחיד כל אזרח ומה מרגיע אותו, הם יוכלו להפעיל אותו כמו בובת על חוט מבלי שהוא בכלל ירגיש שמישהו שולט בו.
בניגוד לשני סוגי הפרטיות שראינו בחלקים הראדון והשני, הפרטיות הזו אינה דורשת הגנה מפני משפחה או חברים. להפך, אין לנו שום צורך להסתיר את המידע הזה מאף אדם קרוב, כי אדם בודד לא יכול לעבד את הררי הנתונים האלה לכדי כלי שליטה. האיום הוא לא בחשיפה, אלא בקיבוץ. הסכנה קיימת רק כשהמידע מתרכז במאגר נתונים אחד, עצום וריכוזי, שמנתח אותנו ברמה המערכתית.
חשוב להיות ריאליים: הטכנולוגיה הנוכחית עדיין לא הגיעה לרמה של שליטה מוחלטת בנפש האדם. אנחנו עדיין רחוקים מהיכולת לחזות כל פעולה שלנו בדיוק של 100%. אך המערכות הולכות ומתקרבות לשם. האלגוריתמים של היום כבר יודעים לעשות זאת ברמה מסוימת – הם יודעים להשאיר אותנו מול המסך עוד כמה דקות, והם יודעים להקצין את הדעות שלנו.
השמירה על הפרטיות ברובד הזה היא לא עניין של רגש, אלא עניין של חירות. המאבק על הפרטיות הדיגיטלית הוא המאבק על הזכות שלנו להישאר בלתי צפויים, ועל היכולת שלנו לקבל החלטות מבלי שגורם חיצוני ילחץ לנו על הכפתורים הנכונים במוח.