עניינה של תענית אסתר - לזכור את הערך של הרוחניות

חג פורים נתפס בזיכרון הלאומי כחג של ניצחון גשמי מובהק. בניגוד ליציאת מצרים עם עשר המכות וקריעת ים סוף, בסיפור המגילה אין ניסים גלויים שמשנים את סדרי הטבע. הניצחון הושג דרך "כוח הזרוע", תמרונים פוליטיים בחצר המלוכה, ולבסוף – מלחמה פיזית של היהודים באויביהם. על פניו, זוהי הצלחה אנושית-אסטרטגית קלאסית.

דווקא בגלל אופיו הגשמי של הניצחון, מגיעה תענית אסתר וקובעת עוגן רוחני הכרחי. התענית אינה רק זיכרון לצום המקורי של אסתר והעם, אלא היא תזכורת למה שקדם לחרב. היא מזכירה לנו שמאחורי כל פעולה מוצלחת בעולם המעשה, חייבת לעמוד תשתית רוחנית: האחדות, התפילה והתשובה.

תענית אסתר מלמדת אותנו שאין סתירה בין השתדלות גשמית לבין עבודה רוחנית; הן משלימות זו את זו. הניצחון בפורים היה שלם רק מפני שהוא נבנה על גבי הצום והזעקה. בלי הרוחניות, הניצחון הוא מקרי וחסר שורש. עם הרוחניות, הוא הופך לנס המלובש בטבע.