אם פוליטיקאי עושה משהו בשביל לרצות את הבוחרים שלו זה אומר שהוא עושה את התפקיד שלו

לעיתים קרובות אנחנו שומעים בתקשורת או מצד פרשנים פוליטיים נימה של זלזול כלפי נבחר ציבור שמקדם מהלך מסוים. הטענה המושמעת היא: "הוא לא באמת מאמין בזה, הוא רק עושה את זה כדי לרצות את הבייס שלו", או "זו פעולה שנועדה לקרוץ למצביעים". המשפט הזה נאמר בדרך כלל כסוג של גינוי מוסרי, כאילו הפוליטיקאי נכנע ללחץ חיצוני במקום לפעול לפי שיקול דעת מקצועי או טובת המדינה.

לעניות דעתי, הטענה הזו היא לא פחות ממגוחכת. בדמוקרטיה ייצוגית, פוליטיקאי אינו פועל בחלל ריק, הוא נשלח לכנסת או לממשלה על ידי קבוצת אנשים ספציפית שבחרה בו כדי שיקדם את האינטרסים והערכים שלהם.

אם פוליטיקאי עושה פעולה שמרצה את בוחריו, הוא לא חטא - הוא פשוט מילא את חוזה ההעסקה שלו. למעשה, אם פוליטיקאי היה פועל באופן עקבי בניגוד לרצון המצביעים שלו, רק אז הייתה סיבה אמיתית לגנות אותו. מצב שבו נבחר ציבור מתעלם מהאנשים ששלחו אותו הוא מצב של מעילה באמון.

הדמוקרטיה נשענת על הרעיון שהציבור מחלק את כוחו בין נציגים שונים. הנאמנות של הפוליטיקאי לבייס שלו היא המנגנון שמוודא שהקול של אותו ציבור יישמע סביב שולחן מקבלי ההחלטות. כשמבקרים פוליטיקאי על כך שהוא מרצה את בוחריו, בעצם מבקרים את עצם הרעיון של ייצוג.

הניסיון לצייר ריצוי מצביעים כדבר שלילי הוא ניסיון לנתק את הפוליטיקאים מהמחויבות שלהם לעם. פוליטיקאי שקשוב לבוחרים שלו הוא פוליטיקאי שעובד. הבעיה האמיתית מתחילה כשהפוליטיקאים מפסיקים לספור את הבוחרים שלהם ביום שאחרי הבחירות, לא כשהם מנסים לרצות אותם.