מדינות אפריקה לא הוזמנו להשתתף במועצת השלום כי טראמפ שואף לפוליטיקה של כח

בס"ד יום ראשון, כ"ח שבט תשפ"ו

החזון שמאחורי הקמת האו"ם היה ליצור זירה שבה מדינות פותרות סכסוכים בדרכים דיפלומטיות לפני שהן פונות לנשק צבאי או כלכלי. אלא שישנו כשל לוגי עמוק במבנה הזה: באו"ם, הכוח הדיפלומטי של מדינה לא משקף את העוצמה הצבאית או הכלכלית שלה. במצב שבו לכל מדינה יש קול שווה (בעצרת הכללית), נוצר עיוות שבו הדיפלומטיה הופכת ללא רלוונטית עבור השחקנים החזקים.

כאשר מדינה עוצמתית יודעת שהשפעתה בזירה הדיפלומטית קטנה בהרבה מהיכולת שלה להכריע את המערכה בשדה הקרב, היא מאבדת את התמריץ לדבר. האו"ם, במבנהו הנוכחי, מעניק כוח עודף למדינות חלשות, מה שעלול דווקא לדחוף מעצמות להעדיף את דרך הכוח, שבה היתרון היחסי שלהן בא לידי ביטוי מוחשי.

טראמפ מנסה להקים גוף בינלאומי חדש – "מועצת השלום" – שבו הכוח הדיפלומטי ישקף נאמנה את העוצמה האמיתית של המדינה. אם הכוח בחדר הדיונים יהיה זהה לכוח בשדה הקרב, למדינות יהיה אינטרס אמיתי להגיע להסכמות, כי הן ידעו שתוצאת הדיון תשקף את מה שהיה קורה ממילא במלחמה – רק בלי שפיכות הדמים.

כאן טמונה הסיבה לכך שמלבד מצרים ומרוקו, אף מדינה באפריקה לא הוזמנה להצטרף למועצה החדשה. הזמנה לשולחן היא הכרה בעוצמה. מכיוון שהעוצמה הצבאית והכלכלית של רוב מדינות אפריקה חלשה באופן דרסטי בהשוואה לשחקנים הגלובליים, הכללתן במועצה תחזיר את אותו עיוות שהאו"ם יצר.

מועצת השלום אינה מנסה להיות צודקת או שוויונית במובן הליברלי של המילה. היא מנסה להיות יעילה. על ידי יצירת מתאם בין עוצמה לבין השפעה, טראמפ מקווה ליצור יציבות שנובעת מהכרה במציאות הכוחנית של העולם.