מהות הפרטיות חלק שני - בושה

בחלק הראשון עסקנו בפרטיות כמרחב של צמיחה וברכה. אך לעיתים קרובות, אנחנו דורשים פרטיות גם במקומות שבהם אין לנו "סוד" מקצועי להסתיר ואין לנו תוכנית גדולה שצריכה להבשיל בסתר. פעמים רבות, לפגיעה בפרטיות אין שום משמעות מעשית – הפוגע לא מרוויח דבר מהמידע, והנפגע לא מפסיד דבר חומרי. ובכל זאת, אנחנו חשים חילול עמוק. מדוע?

התשובה נמצאת בגורם רגשי עוצמתי ויסודי בנפש האדם: הבושה. הבושה היא הרגש שמתעורר בנו כאשר רובד של עצמנו, שאמור להיות מוסתר, נחשף לעין חיצונית.

אפשר לנסות למצוא הסברים אבולוציוניים לבושה (ויתכן שזה באמת חשוב בשביל הלוגיקה של המאמר), אבל בכלמקרה, הבושה קיימת, והיא כואבת. היא יוצרת תחושת פגיעות וחשש מהפיכה ל"אובייקט" שנבחן תחת המבט של האחר.

אנחנו חיים בחברה שרוצה בטובת חבריה ולא מעוניינת לפגוע בהם, עלינו לכבד את הפרטיות של השני פשוט כדי לחסוך ממנו את תחושת הבושה. זהו ביטוי של אמפתיה בסיסית: אני לא מציץ לך לא כי יש לך מה להסתיר, אלא כי אני יודע שחשיפה תגרום לך אי-נוחות.

הבושה היא רגש כל כך דומיננטי, שהיא לא זקוקה לחשיפה בפועל כדי להתעורר. עצם החשש שמשהו יתגלה מפעיל אצל האדם את מנגנון הבושה וגורם לו להתכווץ. כאן טמון נזק מסויים באמצעי הניטור המודרניים: מצלמות אבטחה ומעקב באינטרנט. גם אם איש לא צופה במה דהאדם עושה, עצם הידיעה שהמבט קיים לולה לגרום לו לתחושת אי-נוחות תמידית.