איך מבדילים בין מאורע שניתן לגלות את התוכנית שטמונה בו לכזה שלא ניתן

הניסיון לחזות מהלכים מדיניים או צבאיים מתבסס בדרך כלל על תצפית בפרטים: הצהרות פומביות, תנועות כוחות, ודיווחים בתקשורת. המוח האנושי מחפש "פערים אפשריים" – סימנים שיכולים להסתדר עם תיאוריה מסוימת. הבעיה היא שבמערכת מורכבת, תמיד ניתן למצוא נתונים שיכולים "אולי" להעיד על כוונה כזו או אחרת.

כדי לדעת אם בכלל ניתן לבצע תחזית בעלת ערך, עלינו להפסיק לשאול "מה קורה?" ולהתחיל לשאול: "האם קיים פער הכרחי בין דרכי הפעולה?"

בואו נבחן שלוש אפשרויות אסטרטגיות של מעצמה מול אויב

1. כוונה לתקוף: המדינה מכינה כוחות, אוספת מודיעין ומבצעת הטעיה פוליטית.

2. התלבטות (חוסר החלטה): המדינה מכינה כוחות (לאופציה), אוספת מודיעין ומנהלת מו"מ כדי להרוויח זמן.

3. איום בלבד (הרתעה): המדינה מכינה כוחות (לאמינות האיום), אוספת מודיעין ומבצעת מהלכים פוליטיים ללחץ.

כאן טמון החידוש האמיתי: בשלושת התרחישים הללו, ההתנהגות החיצונית יכולה להיות זהה לחלוטין. אין שום פעולה שהמדינה חייבת לעשות בתרחיש א' והיא בהכרח סותרת את מה שהיא הייתה עושה בתרחיש ב' או ג'. לא מספיק למצוא סימן ש"יכול להתאים" לאפשרות אחת. תחזית רציונלית אפשרית רק אם זיהינו פעולה שמוכרחה להתבצע באפשרות א' ואינה יכולה בשום אופן להתבצע באפשרויות האחרות.

אם ההתנהגויות אינן סותרות זו את זו בהכרח, הרי שהמציאות אינה ודאית. במצב כזה, בשביל לתת תחזית, צריך להסתמך על ניתוח פסיכולוגי של העוסקים במלאכה בשביל לשער באיזה רמה הם משחקים.