מריבות בין מגזרים חלק שלישי - זהות

אחרי שניתחנו את המאבק על המשאבים ואת מלכודת הציפיות, הגענו לשורש העמוק ביותר של הסכסוכים הפנים-מגזריים: הצורך האנושי בשייכות והפחד מפני פירוק הזהות. המלחמה בתוך המגזר אינה ויכוח טכני, היא מאבק על הזהות שלנו.

האדם מגדיר את עצמו דרך הקבוצה אליה הוא שייך. כאשר חבר לקבוצה מחזיק בדעה שונה באופן מהותי, הוא לא רק מביע עמדה – הוא יוצר "סדק" כפולן:

1. אם מישהו שדומה לי, שגדל באותן חממות ומחזיק באותם ערכי יסוד, חושב אחרת ממני – הוא מציב בפניי מראה מטרידה. הוא מעורר אצלי את הספק: "אולי אני זה שטועה?". הסטייה שלו מאיימת על הביטחון העצמי שלי בצדקת דרכי. כדי להשקיט את הספק הפנימי הזה, המערכת הנפשית שלנו דוחפת אותנו "להכניע" את הדעה השונה כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו עדיין צודקים.

2. השייכות לקבוצה מעניקה לאדם תחושת ביטחון ומשמעות בעולם. כאשר האחידות של הקבוצה מתערערת, האדם מרגיש שהקרקע תחת רגליו רועדת. התחושה שה"בית" כבר לא מדבר בקול אחד מאיימת על היציבות הנפשית שלו, ולכן הוא נלחם בכל כוחו כדי "ליישר" את האחר ולשמור על הלכידות – לא בשביל השני, אלא בשביל לשמר את הביטחון שלו עצמו.

כדי להתמודד עם הסדק הכפול הזה, המגזר מפעיל כוחות אדירים של לחץ חברתי, נידוי או מתקפות חריפות. המטרה היא אחת: "ליישר" את הסוטה או להוציא אותו אל מחוץ למחנה. זו הסיבה שהטונים בתוך המגזר אלימים הרבה יותר מאשר מול אויב חיצוני – מול אויב חיצוני נלחמים על דברים החיצוניים לנו, אבל בתוך המגזר נלחמים על עצם הזהות שלנו.