האם לפעמים שימוש בטרור למטרות פוליטיות הוא לגיטימי

המאמר מדבר באופן כללי ולא מתייחס לאף קבוצת טרור מסויימת.

כדי לקיים דיון ענייני, עלינו להניח בצד את האסוציאציות המיידיות ולפנות להגדרה היבשה: טרור הוא פגיעה באזרחים בלתי מעורבים כדי ליצור תגובה רגשית שתשרת אינטרס מסוים. לפי הגדרה זו, קיים רצף (סקאלה) של פעולות: החל מחסימת כביש על ידי קומץ מפגינים (פגיעה בחופש התנועה) ועד למעשים קיצוניים של חטיפה, אונס, פציעה או רצח.

בדרך כלל, קבוצה נזקקת לטקטיקות של טרור כאשר היא קבוצת מיעוט שחשה שנעשה לה עוול, ואין לה כוח לגבור על השלטון באמצעים דמוקרטיים או צבאיים. במצב כזה, האם "טרור רך" הוא לגיטימי?

נדמה שהתשובה תלויה בחומרת העוול. אם, למשל, מדובר בניסיון לרצח עם, קשה לטעון שאין זה לגיטימי לחסום כבישים או לשרוף פחים כדי לנסות לעצור את הטבח. במקרה כזה, הפגיעה באזרחים נתפסת כרע במיעוטו אל מול השמדה מוחלטת. כלומר, תיאורטית, ישנן נסיבות שבהן הטרור הופך למוצדק.

השאלה הופכת למורכבת הרבה יותר ככל שאנו עולים בסולם האלימות. האם לגיטימי לחטוף קומץ אזרחים בלתי מעורבים כדי להציל מיליון חפים מפשע ממוות? האם לגיטימי לפצוע? או להרוג? אלו שאלות מוסריות כבדות שאין להן הכרעה קלה במישור התיאורטי של "חישוב תועלת".

גם אם נכריע שבמקרים קיצוניים מאוד טרור עשוי להיות מוסרי תיאורטית, המציאות מחייבת אותנו לקבוע קו אדום בלתי עביר. הסיבה אינה רק חומרת המעשה, אלא שיקול חברתי רחב: אם הטרור יהיה חלק לגיטימי מארגז הכלים האנושי – כולנו נפסיד.

ברגע שייפתח הפתח ל"טרור לגיטימי", תמיד יהיו קבוצות שישתמשו בו גם כשהנסיבות אינן מצדיקות זאת. ה"טרור הנקי" כביכול יהפוך מהר מאוד לברבריות חסרת רסן. לעומת זאת, כאשר ברור לכולם שטרור קיצוני (חטיפה, אונס, רצח, פציעה) הוא מחוץ לכללי המשחק ללא שום קשר לנסיבות, נוצרת הרתעה. כל קבוצה שיש לה מה להפסיד תירתע מלהיכנס למקום הזה, ובכך נשמר המינימום ההכרחי של צלם אנוש בתוך המאבקים הפוליטיים.

הגבול בין מחאה לגיטימית לברבריות חייב להישמר לא רק בגלל המוסר האישי, אלא כצורך הישרדותי של החברה כולה. עלינו להוציא את הטרור הקיצוני מהמשחק, כדי למנוע מהעולם להפוך לשדה קרב שבו אין יותר חפים מפשע.